איני יודע כמה מכם קראו את המאמר של הרב אלי סדן, שכתב כי 42% מבוגרי החינוך הממלכתי–דתי לא מגדירים את עצמם דתיים כיום. המשמעות של הדברים היא שבחינוך הממלכתי דתי (חמ"ד) יש היום כ-350,000 תלמידים. אם 42% מתוכם נושרים זה אומר ש– 147,000 תלמידים שגדלו בבתים דתיים לא שומרים היום שבת, מתפללים אולי ביום כיפור, אולי לא אוכלים כשר. כנראה שלא שולחים את הילדים שלהם לחינוך דתי. 

המספר הולך ויורד ועדיין מאוד גבוה

מדובר במחדל שמתמשך כבר שנים רבות. לשמחתנו מספר הנושרים הולך ויורד, אבל עדיין מגיע לאחוזים מבהילים. אם לפני כ-12 שנים היו 50% דתל"שים בחינוך הממלכתי דתי, היום מדובר קצת יותר מ-40% דתל"שים. לא מדובר על דתל"שים שבאו ממשפחות חילוניות או מסורתיות אלא על דתל"שים שגדלו בבתים דתיים, למדו במוסדות החינוך של החמ"ד 8-12 שנה ואף יותר, ויצאו חילונים ברמה זו או אחרת.  

כמו שריפת בית המקדש

ניסיתי להגדיר לעצמי את גודל המחדל, וחשבתי בתחילה שזה דומה לשריפת ספר תורה. אבל אחר כך אמרתי שלא מדובר בספר תורה אחד, מדובר בכמעט 150 אלף ספרי תורה שנשרפים. אני חייב להגדיר לעצמי את הסיפור הזה בהגדרות יותר מדוייקות. לצערי ההשוואה שלי היא לאסון ששקול כנגד שריפת ההיכל או אולי שריפת בית המקדש. אני לא מוצא דימוי אחר שיכול לתאר את ממדי וגודל האסון. 

פיגוע ברמה לאומית

שימו לב: לא מדובר כאן רק בפיגוע ברמה משפחתית, מדובר כאן בפיגוע ברמה לאומית. אם היינו משכילים לשמור על הגבולות בציבור הדתי לאומי היינו היום הכח המוביל במדינה. אם אתם רוצים נקודה להשוואה – תראו איך הציבור החרדי צמח במשך השנים מ-9% במערכת החינוך הציבורית לכמעט 30% במערכת (ומגיע לו יישר כח על כך). לעומת זאת הציבור הדתי לאומי לא מצליח לצמוח יחסית לגודלו. הוא היה 20% מהמערכת החינוך ונשאר 20% מהמערכת, למרות הילודה הגדולה בציבור הזה שהייתה יכולה להכפיל ולשלש את מספרה כמו שעושה הציבור החרדי. 

לא חייבים להיות חרדים בשביל להצליח בחינוך

אם היינו משכילים לשמר את הילדים שלנו באופן שהציבור החרדי משמר את הילדים שלו, היינו יכולים להגדיל אותו היום כמעט ל-50% ממערכת החינוך. זו הייתה יכולה להיות מהפכה ברמה לאומית בכל הרמות האפשריות. ברמה הפוליטית וברמת ההשפעה על אופי המדינה. חשוב מאוד לומר, לא חייבים להיות חרדים עם כל סל הדעות שלהם בשביל לשמור על רמת נשירה נמוכות. בדקנו: יש הרבה מוסדות בציבור הדתי לאומי שמצליחים לשמור על רמות נמוכות מאוד של נשירה, והם עושים זאת עם דרך ברורה באמונה, דרך ברורה בשמירת מצוות, דרך ברורה באהבת ה' ובשמחה במצוות, בלי לומר 'כל אחד והאמת שלו'. בלי לטשטש את הזהות והדרך, ולתת הרבה מאוד גאוות יחידה.

לא לחיות בשקר – זה א' ב'

חשוב לציין כי יש אנשים שמרמים את עצמם ומעדיפים לחיות בהונאה עצמית כדי שלא יצטרכו לקום מעל הכורסה ולשנות את אורחות חייהם. ההונאה העצמית היא הסכנה הגדולה ביותר של המערכת. חייבים לשקף את המציאות האמיתית לעצמנו, להורים, למנהלים, לרבני הקהילות, למובילי דעת הקהל אפילו אם היא כואבת. אם נדע כולנו כל הזמן מה המציאות, חזקה עלינו שנעשה כל מה שביכולתנו כדי לשפר ולתקן. אם נעדיף למצוא אנשים שיתנו לנו את המסקנות שאנו רוצים לשמוע – לא נשנה כלום ולא נתקן כלום. 

בבדיקות יסודיות מתגלית המסקנה העגומה

בגלל החשיבות הגדולה של הנתונים הללו, איגוד רבני הקהילות,  קבוצת אח"י (אסטרטגיה יהודית חינוכית), ביחד עם הרב יהושע שפירא שכרו את שירותיו של דרור יהב, חוקר יהדות בת–זמננו. הוא בדק ומצא שיש 14 מחקרים שונים שנעשו לאורך השנים באוניברסיטאות ובמכוני מחקר שונים. הוא ראיין חלק גדול מהחוקרים, והנתונים של רובם מקבילים פחות או יותר לנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בודקת את הנושא הזה בתוך מכלול שלם של נושאים חברתיים, ומפרסמת על כך נתונים במשך יותר מעשר שנים במסגרת "הסקר החברתי". הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נראים אמינים מכמה סיבות: גם בגלל שאין להם אג'נדה, גם בגלל שהם גוף ציבורי שמבצע את הסקר מדי שנה על אלפי נבדקים, גם בגלל שהם בודקים את הנתונים הללו ברצף של יותר מעשור, וגם בגלל שרואים את השינוי המתמשך לאורך שנים. 

המשמעות של הנתונים הללו היא שבשנת 2007 הייתה נשירה בציבור הדתי לאומי של 50.8%, ובשנת 2019 הייתה נשירה בציבור הדתי לאומי של 43.3%. זה נתון חיובי שאומר שאמנם יש ירידה בנשירה של 7-8%, ועל כך מגיע ישר כח לכל מי שפועל בנושא. אולם עדיין אנו מדברים על נשירה של למעלה מ-43%!

מבתים ליברלים הנשירה יותר גדולה

נתון מעניין שנבדק על ידי שני חוקרים (ריץ' ווינוגרד–ג'אן, 2004) הוא הקשר שבין רמת הדתיות בבית לבין רמת הנשירה. האם פתיחות וחשיפה לתכנים חילוניים מחזקת את הילדים/נערים/נערות או שהיא מחלישה אותה? יש כאלה שטוענים כי דווקא חברה מעורבת תכין את הילדים לחיים נכון יותר והם פחות ופחות ירדו מהדת. אך בנושא זה אי אפשר להתווכח עם הנתונים: ככל שרמת ההקפדה בבית גבוהה יותר, כך מידת ההתרחקות (הממוצעת) מן הדת היתה נמוכה יותר, ולהיפך: ככל שההקפדה על שמירת מצוות היתה נמוכה יותר, כך עלו שיעורי ההתרחקות מן הדת. כל אחד בוודאי מכיר מקרים אחרים של בתים חזקים שיש בהם דתל"שים, אבל כשמסתכלים במבט כללי על הציבור כולו – זו המציאות.

מחקר נוסף (רוזנר ופוקס, 2018) מראה כי ככל שאתה מחנך את ילדיך בחברה מעורבת ופתוחה, הסיכוי שהם יהיו דתיים הולך ויורד. ככל שאתה מחנך אותם בחברה נפרדת ועם מורים יראי שמים – הסיכוי שהם ישארו דתיים הולך וגובר. ככל שהבית הוא יותר מקפיד על הלכות ומצוות כך הילדים ישמרו יותר על המצוות ועל התורה. ככל שהבית יותר מתירני וליברלי כך יהיה דור ההמשך יותר מתירני מההורים שלו ויותר ליברלי מההורים שלו. 

אם מדובר בתלמידי ישיבות ואולפנות עם פנימיות, הנשירה היא 10% עד 20%, תלוי ברמת הדתיות של בית הספר. לפעמים המספר של הנושרים הוא אפילו פחות. המספר הנמוך הזה מלמד שהנשירה איננה מובנית בחינוך הציוני – דתי. תלמיד יכול להמשיך לשרת בצבא, להמשיך לעבוד ולהתפרנס, להיות משולב בחברה הישראלית ולהישאר ברמה דתית גבוהה. 

הנשירה – מקור הכח של הציבור החילוני

מסקנת לא מעט חוקרים היא שהנשירה הגדולה הזו בציבור הדתי היא מקור הגידול בציבור החילוני בישראל. הנשירה מהציבור הדתי היא הסיבה לכך שיש במדינה מוקדי כח שמושכים את המדינה לכיוון יותר ויותר חילוני. 

הגרף הזה מלמד כי מכל 100,000 ילדים בכיתה א' נשארים כ-90 אלף ילדים במגזר החרדי; רק 70-80 אלף בציבור הדתי לאומי. 

עיתוני המגזר – חייבים לעשות שינוי

זה כואב לספר את הנתונים הללו להורים ולמורים ולרבנים ולכל מנהיגי הציבור. אבל חייבים לשים את הנתונים הללו מול העיניים אם אנחנו רוצים לתקן. ובאמת אין לנו שום ברירה. והתיקון הזה הוא גם ברמה של העיתונים, שלא יכולים לפרסם בחורה שהולכת להתגייס למג"ב ולספר לכולם כמה זה אטרקטיבי. כי בסופו של דבר אולי היא תישאר דתיה, אבל רוב הבנות שיאמצו את דרכה יעזבו את הדרך מהר מאוד. אי אפשר לבלבל את הציבור במסרים סותרים. 

מערכת החינוך – חייבת לעשות שינוי

הנתונים הללו מחייבים את מערכת החינוך לשים את הדגש המרכזי שלהם על חינוך לאמונה ולשמירת מצוות, ולא על דמוקרטיה והכלת האחר וכד'. מתמטיקה היא באמת חשובה מאוד. אבל אין ערוך לחשיבות של ההשקעה בלימוד אמונה, בסופו של דבר היא יסוד הכל. אם תהיה לנו מדינה של מתמטיקאים שלא מבינים מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים – לא תהיה לנו מדינה. 

המערכת חייבת לאתר את המנהלים והמורים הכושלים ולשלוח אותם אחר כבוד לביתם. המערכת חייבת לחזק את המפקחים, המנהלים והמורים המצליחים ולתת להם כח להמשיך ולהוביל את המערכת קדימה. 

הורים – חייבים לעשות שינוי

חייבים לעשות שינוי גם ברמה הביתית. אני רוצה לפנות לכל הזוגות הצעירים שמתחתנים או שיתחתנו או שכבר התחתנו – כשאתם שואלים את עצמכם האם להכניס לבית שלכם טלוויזיה סמרטפונים לא מסוננים ועיתונים חילונים – אתם שואלים את עצמכם כמה ילדים דתיים אתם רוצים שיהיו לכם וכמה דתלשי"ם. ההחלטה היא היום, ולא כשהבן שלכם מודיע להם שהוא החליט להוריד את הכיפה. 

כשאת שואלת את עצמך כמה להדר בצניעות וכמה לוותר לעצמך – את שואלת את עצמך את אותה שאלה. כשאתה האבא שואל את עצמך כמה להקדיש זמן ללימוד על הילדים הקטנים שלך ב'אבות ובנים', אתה קובע את העתיד של הילדים שלך. כשאתם שואלים את עצמכם האם להיות באחווה ביניכם או לריב ליד הילדים או חלילה להתגרש – אתם קובעים אם ילדכם יהיו דתלשי"ם או שישמרו תורה ומצוות.

מי לה' אלי

בעיני אין נושא יותר חשוב מהנושא הזה. מדינת ישראל חזקה מבחינה כלכלית. מדינת ישראל ניצחה ומנצחת את כל אויביה. מדינת ישראל רוכשת עוד ועוד השפעה בין אומות העולם. מדינת ישראל מנצחת ותנצח את הקורונה. אם לא תהיה פה מדינה עם אמונה – לא תהיה פה מדינה כלל וכלל. 

לציבור הדתי לאומי יש השפעה גדולה מאוד על אופי המדינה, הציבור הזה הוא גורם מספר אחד בהתיישבות ובהפיכת יהודה ושומרון לחלק ממדינת ישראל. הוא גורם מספר אחד בעוצמת הצבא וגורם שהצבא לא יהפוך לעוד סניף של מר"צ כמו שהזהיר בעבר אחד שר הבטחון אחרי ישיבה עם קציני המטכ"ל הבכירים. 

יש לציבור הדתי לאומי השפעה כל כך גדולה בתחומים רבים מאוד, אנחנו לא יכולים להשאר אדישים כשחצי מהילדים שלנו מפסיקים להחזיק באורח חיים דתי. חייבים לעצור את שגרת החיים ולבדוק את הכל מחדש. 

זו שעת חרום. חייבים לעזוב הכל ולהתגייס לזה. חייבים להפנות את כל התקציבים לשם כך. חייבים להפנות את כל המחנכים הטובים למערכות החינוך. חייבת כל מערכת עיתון ואתר דתי לאומי לעשות חשבון נפש ותשובה בחודש אלול זה. חייב כל רב וחייב כל בית לעשות לעצמו חשבון נפש ולקבל החלטות איך הוא מתקן את הבית שלנו שיהיה יותר בטוח לגידול ילדים שימשיכו את האור הגדול לעם ישראל. 

מנהלים, מורים, מחנכים, רבנים ואישי ציבור שרוצים להיות שותפים בכח משימה שירכז את הפעילות הזאת – או להשאיר הודעה במייל  ל a1700555838@gmail.com  איגוד רבני קהילות או ל   info@achay.org.il  מכון אח"י  אסטרטגיה חינוכית יהודית,  ונחזור אליכם. 

הפוסט על הנשירה-הרב שמואל אליהו לעולם קטן הופיע ראשון באח"י

בימים אלה של תשובה וחשבון נפש אישי, צריך לעסוק גם בחשבון נפש ציבורי. לציונות הדתית יש משימה היסטורית – לסלול דרך לעם, למדינה, לחיבור התורה והמדינה, לחיבור התורה והחיים. כשציבור הנאמן לתורת ה' אינו מאמין במדינת ישראל בגלל אופייה החילוני, ומאידך גיסא ציבור הלוקח אחריות על מדינת ישראל אינו מאמין בתורה ורוצה במדינה חילונית, ניצב בפנינו האתגר הגדול ביותר כיום: שבירת הדיכוטומיה בין השניים. זהו העיכוב הגדול ביותר של המשך תחיית האומה בארצה. הנתון המכאיב הוא ששני הציבורים הקיצוניים, המסכימים זה עם זה שהתורה ומדינת ישראל אינם יכולים ללכת יחד, הם רוב רובו של העם היושב בציון.

הציונות הדתית במופת חייה הייתה צריכה לשנות מצב זה – בעצם העובדה שיש ציבור גדול ואיכותי המוכיח בעצם קיומו כי לא רק שהתורה אינה סותרת למדינה, אלא שהתורה, ודווקא התורה, היא הדוחפת אותנו לקחת אחריות על המדינה ולגלות מסירות, אהבה ונתינה גדולה הן למערכות הביטחון והן למערכות האזרחיות המשכללות ומפתחות את חיי העם בארצו. בפשטות – זהו האתגר, ואכן הציונות הדתית עומדת בו בהתמדה, גם בהתפתחות של עולם התורה, וגם במעורבות של בניה ובנותיה במערכות המדינה. 

עם זאת, העובדה המעציבה היא ששיעור גדול מבנינו ובנותינו נוטשים את דרכנו. דעתי היא שחברה ששליש מבניה עוזבים את דרכה צריכה לעשות חשבון נפש נוקב, ובמחילה, זהו כישלון צורב המחייב שידוד מערכות.

לא במאמר קצר אחד אטפל בבעיה. עיקר כוונתי לעורר אנשים לחשוב, לחקור ולהגיע למסקנות. כאנקדוטה אציין שכשהתנועה הקיבוצית גילתה שהדור הצעיר שלה אינו מוכן להמשיך את השיתופיות, היא קיבלה החלטה אמיצה: להפריט את הקיבוץ ובעצם לחסלו, ולעבור לחיי קהילה. כמובן איננו מתכוונים לנטוש את תורתנו, שהיא תורת אמת, אבל חובתנו להתבונן באומץ על השינויים שריבונו של עולם מצפה מאיתנו לעשות.

אתרום לדיון נקודה אחת מרכזית, אף שצריך הרחבה רבה. המושג דת הגיע אלינו מן הגויים, ובתורה הוא לא מופיע (המן אומר "ודתיהם שונות"), בשביל הגוי הדת היא אוסף של ריטואלים, טקסים שמי שנוהג בהם הוא "דתי". בתורה יש אמנם ריבוי מצוות, אך הקשר של האדם עם הקב"ה מתחיל באמונה ובאהבה. קבלת עול מלכות שמיים באמירת ה' אחד, ומתוך כך "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך". אפילו קבלת עול מצוות, עניינה הוא "לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". כלומר, יסוד החיים של היהודי אינו בנוי על היותו "דתי" המחויב לריטואלים דתיים, אלא על אמונה ואהבה, וגם קיום המצוות צריך להגיע מתוך אהבה, בכל הלב והנפש. 

רבנו בחיי צועק בהקדמה לספרו חובת הלבבות: "המוח והלב הם מבחר איברי האדם". איך אנו עוסקים רק בחובות האיברים, ומזניחים את חובת הלבבות? והרי ברור שכל עבודת ה' צריכה לנבוע מהמוח ומהלב! גם הרמח"ל, הרב קוק ואינספור אחרים קוראים לנו לעסוק בבניין אמונה ואהבה. 

ואני שואל, האומנם אנו, במופת חיינו, מעבירים לדור הבא עוצמה של חיי אמונה ושמחה בעבודת ה', או רק חובות "דתיות", מותר ואסור? האם במערכת החינוך בונים בניין אמוני חזק? ועוד אומר: האם אפשר לצפות שהדור הבא ימשיך לקיים "ריטואלים דתיים" בלי דעה גדולה, אמונה ואהבה?

ועוד אשאל – לקחנו על עצמנו אחריות לגדל את בנינו ובנותינו באווירה "פתוחה" וללמדם להשתלב במערכות מדינת ישראל. האם אנו נותנים להם כלים להתמודד עם התרבות הכללית, עם המסרים הבלתי פוסקים של השקפת העולם החילונית? 

בחמש שאלות, למשל, כל אחד מבנינו נתקל ברגע הראשון שהוא יוצא מהבית החם. אם אתה מאמין שהקב"ה שומע לתפילותיך, מדוע בכל יום אתה חוזר על אותן תפילות, ואפילו שלוש פעמים ביום? האם ההבדלה בין ישראל לעמים, "אתה בחרתנו", אינה גזענות? האם החוטים שאתה לובש עושים אותך לאדם מוסרי וטוב יותר? האם זו לא חוצפה לחשוב שאיתך ורק איתך האמת? ואם נגיע למצב שהערבים יסכימו לשלום בר־קיימא, אתה אינך מוכן למסור לידיהם את יהודה ושומרון. האם לדעתך האדמה חשובה יותר מחיי אדם, ו"שטחים" חשובים יותר משלום? 

עשיתי במשך שנים ניסיון מעניין: שאלתי רבים מבנינו, בוגרי 12 שנות לימוד, האם יש להם תשובות טובות ועמוקות לשאלות הללו – לפחות כאלו שמספקות את עצמם. רובם הגדול – גמגמו. בדקו אותי, ערכו ניסיונות בעצמכם. אם אני צודק, עלינו להוביל שינוי עמוק בצורת החיים התורנית שלנו. לא רק במערכות החינוך, כי אם בכל סגנון החיים.

אני משוכנע שאם נישיר מבט לעובדות באומץ לב ובנכונות לעשות שינויים – בידינו לתקן ולבנות בקהילתנו חיים של אמונה ואהבה, חיים של שמחה ודבקות בה' ובתורתו, ומתוך כך בעמו ובנחלתו. ובעזרת השם עלה נעלה.

פורסם במקור ראשון: בציונות הדתית יש בעיית אמונה – מקור ראשון (makorrishon.co.il) 

הפוסט בציונות הדתית יש בעיית אמונה | הרב אלי סדן הופיע ראשון באח"י