חברה ששליש מבניה עוזבים את דרכה זקוקה לחשבון נפש נוקב

בימים אלה של תשובה וחשבון נפש אישי, צריך לעסוק גם בחשבון נפש ציבורי. לציונות הדתית יש משימה היסטורית – לסלול דרך לעם, למדינה, לחיבור התורה והמדינה, לחיבור התורה והחיים. כשציבור הנאמן לתורת ה' אינו מאמין במדינת ישראל בגלל אופייה החילוני, ומאידך גיסא ציבור הלוקח אחריות על מדינת ישראל אינו מאמין בתורה ורוצה במדינה חילונית, ניצב בפנינו האתגר הגדול ביותר כיום: שבירת הדיכוטומיה בין השניים. זהו העיכוב הגדול ביותר של המשך תחיית האומה בארצה. הנתון המכאיב הוא ששני הציבורים הקיצוניים, המסכימים זה עם זה שהתורה ומדינת ישראל אינם יכולים ללכת יחד, הם רוב רובו של העם היושב בציון.

הציונות הדתית במופת חייה הייתה צריכה לשנות מצב זה – בעצם העובדה שיש ציבור גדול ואיכותי המוכיח בעצם קיומו כי לא רק שהתורה אינה סותרת למדינה, אלא שהתורה, ודווקא התורה, היא הדוחפת אותנו לקחת אחריות על המדינה ולגלות מסירות, אהבה ונתינה גדולה הן למערכות הביטחון והן למערכות האזרחיות המשכללות ומפתחות את חיי העם בארצו. בפשטות – זהו האתגר, ואכן הציונות הדתית עומדת בו בהתמדה, גם בהתפתחות של עולם התורה, וגם במעורבות של בניה ובנותיה במערכות המדינה. 

עם זאת, העובדה המעציבה היא ששיעור גדול מבנינו ובנותינו נוטשים את דרכנו. דעתי היא שחברה ששליש מבניה עוזבים את דרכה צריכה לעשות חשבון נפש נוקב, ובמחילה, זהו כישלון צורב המחייב שידוד מערכות.

לא במאמר קצר אחד אטפל בבעיה. עיקר כוונתי לעורר אנשים לחשוב, לחקור ולהגיע למסקנות. כאנקדוטה אציין שכשהתנועה הקיבוצית גילתה שהדור הצעיר שלה אינו מוכן להמשיך את השיתופיות, היא קיבלה החלטה אמיצה: להפריט את הקיבוץ ובעצם לחסלו, ולעבור לחיי קהילה. כמובן איננו מתכוונים לנטוש את תורתנו, שהיא תורת אמת, אבל חובתנו להתבונן באומץ על השינויים שריבונו של עולם מצפה מאיתנו לעשות.

אתרום לדיון נקודה אחת מרכזית, אף שצריך הרחבה רבה. המושג דת הגיע אלינו מן הגויים, ובתורה הוא לא מופיע (המן אומר "ודתיהם שונות"), בשביל הגוי הדת היא אוסף של ריטואלים, טקסים שמי שנוהג בהם הוא "דתי". בתורה יש אמנם ריבוי מצוות, אך הקשר של האדם עם הקב"ה מתחיל באמונה ובאהבה. קבלת עול מלכות שמיים באמירת ה' אחד, ומתוך כך "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך". אפילו קבלת עול מצוות, עניינה הוא "לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". כלומר, יסוד החיים של היהודי אינו בנוי על היותו "דתי" המחויב לריטואלים דתיים, אלא על אמונה ואהבה, וגם קיום המצוות צריך להגיע מתוך אהבה, בכל הלב והנפש. 

רבנו בחיי צועק בהקדמה לספרו חובת הלבבות: "המוח והלב הם מבחר איברי האדם". איך אנו עוסקים רק בחובות האיברים, ומזניחים את חובת הלבבות? והרי ברור שכל עבודת ה' צריכה לנבוע מהמוח ומהלב! גם הרמח"ל, הרב קוק ואינספור אחרים קוראים לנו לעסוק בבניין אמונה ואהבה. 

ואני שואל, האומנם אנו, במופת חיינו, מעבירים לדור הבא עוצמה של חיי אמונה ושמחה בעבודת ה', או רק חובות "דתיות", מותר ואסור? האם במערכת החינוך בונים בניין אמוני חזק? ועוד אומר: האם אפשר לצפות שהדור הבא ימשיך לקיים "ריטואלים דתיים" בלי דעה גדולה, אמונה ואהבה?

ועוד אשאל – לקחנו על עצמנו אחריות לגדל את בנינו ובנותינו באווירה "פתוחה" וללמדם להשתלב במערכות מדינת ישראל. האם אנו נותנים להם כלים להתמודד עם התרבות הכללית, עם המסרים הבלתי פוסקים של השקפת העולם החילונית? 

בחמש שאלות, למשל, כל אחד מבנינו נתקל ברגע הראשון שהוא יוצא מהבית החם. אם אתה מאמין שהקב"ה שומע לתפילותיך, מדוע בכל יום אתה חוזר על אותן תפילות, ואפילו שלוש פעמים ביום? האם ההבדלה בין ישראל לעמים, "אתה בחרתנו", אינה גזענות? האם החוטים שאתה לובש עושים אותך לאדם מוסרי וטוב יותר? האם זו לא חוצפה לחשוב שאיתך ורק איתך האמת? ואם נגיע למצב שהערבים יסכימו לשלום בר־קיימא, אתה אינך מוכן למסור לידיהם את יהודה ושומרון. האם לדעתך האדמה חשובה יותר מחיי אדם, ו"שטחים" חשובים יותר משלום? 

עשיתי במשך שנים ניסיון מעניין: שאלתי רבים מבנינו, בוגרי 12 שנות לימוד, האם יש להם תשובות טובות ועמוקות לשאלות הללו – לפחות כאלו שמספקות את עצמם. רובם הגדול – גמגמו. בדקו אותי, ערכו ניסיונות בעצמכם. אם אני צודק, עלינו להוביל שינוי עמוק בצורת החיים התורנית שלנו. לא רק במערכות החינוך, כי אם בכל סגנון החיים.

אני משוכנע שאם נישיר מבט לעובדות באומץ לב ובנכונות לעשות שינויים – בידינו לתקן ולבנות בקהילתנו חיים של אמונה ואהבה, חיים של שמחה ודבקות בה' ובתורתו, ומתוך כך בעמו ובנחלתו. ובעזרת השם עלה נעלה.

פורסם במקור ראשון: בציונות הדתית יש בעיית אמונה – מקור ראשון (makorrishon.co.il)